משטחי ציור

המסע המרתק של משטחי הצביעה לאורך ההיסטוריה:

חשבתם פעם מה היה הדבר הראשון שעליו ציירו אבותינו הקדמונים? ואיך הגענו מקירות מערות ועד לבד הקנבס המתוח של ימינו? הצטרפו אלינו למסע היסטורי מרתק שחושף את הסיפורים של המשטחים שעליהם נולדו יצירות האמנות הגדולות ביותר בעולם! מוכנים? הולך להיות לא פחות ממדהים, מטורף, משוגע, מרגש ועוד מילים שיעוררו בכם רגש של פליאה (וואו! עכשיו יאללה בואו נתחיל באמת).

כולנו מכירים את הקנבס, בד הציור האהוב עליו יש מיליוני יצירות אמנות- מקלאסיקות במוזיאונים ועד לציורים שמעטרים את הסלון של סבתא. אבל לפני שהפך לכוכב הראשי, משטח הציור עבר דרך ארוכה ומלאת תהפוכות, שמשקפת את היצירתיות וההסתגלות האנושית. קחו אוויר- ובואו נצלול פנימה.

אנשי המערות: סבא של סבא של סבא של סבא של סבא… טוב הבנתם את הקונספט- קדמונים.

אנשי המערות: סבא של סבא של סבא... טוב, הבנתם

הסיפור שלנו מתחיל, כמה מפתיע, לפני עשרות אלפי שנים, אצל אבות אבותינו הקדמונים. אנחנו מדברים על אמנות המערות הפרהיסטורית. אבל למה דווקא במערה? ובכן, בתקופה הזו, הדבר הכי קרוב לבד ציור היה פיסת העור שכנראה כיסתה אותם, וגם זה בקושי. לא היו בתים, לא היו קירות- היו לנו מערות!

הציורים העתיקים ביותר נמצאו במערות באינדונזיה מלפני כ-51,000 שנים, אבל ניתן למצוא פלאים כאלה בכל יבשת- כמו במערת לאסקו בצרפת, אלטאמירה בספרד, ואפילו ב"מערת הידיים" המפורסמת בארגנטינה. שם, האמנים הקדמונים השתמשו במה שהיה זמין- פיגמנטים טבעיים כמו תחמוצת ברזל אדומה (המטיט), ופחם או מנגן דו-חמצני לשחור.

By EU - Own work, Public Domain

אז למה הם טרחו? התיאוריה המקובלת היא שהציורים לא היו סתם "קישוט". אבל יש פה סיפור עמוק יותר. חוקרים מאוניברסיטת תל אביב קושרים את הופעת ציורי המערות באופן ישיר להכחדת החיות הגדולות (ה"מגה-פאונה"). תחשבו על זה- במשך אלפי שנים, הציד היה קל יחסית. פתאום, הממותות והביזונים הענקיים מתחילים להיעלם. הציד הופך למסובך וקריטי יותר. לפי התיאוריה הזו, ציורי המערות היו מעין "מדריך ציד" ויזואלי ראשון- הם שימשו ככלי להעברת מידע, לתכנון אסטרטגיות, ללימוד האנטומיה של החיות, וליצירת טקסים רוחניים שנועדו להבטיח את הצלחת הציד הקיומי הזה. המערות העמוקות והמבודדות היו המקום המושלם לכך- הן היו מקום מקודש ומוגן, והתנאים היציבים שם שימרו את הציורים בצורה מושלמת.

ומה אצלנו בישראל? ובכן, כאן הסיפור מקבל טוויסט. למרות הקרבה לאירופה, בישראל לא נמצאו ציורי קיר פרהיסטוריים במערות. ההסבר הוא ככל הנראה גיאולוגי- המערות בארץ פשוט לא סיפקו את אותם תנאי שימור "הרמטיים" כמו באירופה. לכן, גם אם היו כאן ציורים כאלה, הם פשוט לא שרדו את פגעי הזמן. חוקרים אחרים סוברים שמדובר בכלל בעובדה שהחיות הגדולות נכחדו ולא היה עוד צורך בציורי מערות.

"מערת הידיים" בארגנטינה

By Mariano - Own work, Public Domain, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=265811

אם מעניין אתכם לקרוא עוד על תהליכי ייצור הצבעים והפיגמנטים לאורך השנים, [לחצו זריז כאן]- ותעברו למאמר הבא שלנו!

אבל עם הזמן הצורך בתקשורת למרחקים התפתח, ולשמו התחילו לצוץ המצאות מיוחדות- כמו הכתב למשל. אבל על מה כותבים? ובכן, בסביבות 3200-3500 לפנה"ס התחילו להשתמש בלוחות של חימר ברחבי הממלכה במסופוטמיה והאשורים (אזור עיראק- פעם הם היו אימפריה ענקית, תדמיינו דונלד טראמפ- רק עיראקי...). אבל השימוש בזה לא היה כי יעיל ושיפורים היו צריכים להתרחש. "אז איפה הם התרחשו?" כן אני יודע שזו השאלה שלכם. טוב, בסדר אני אענה עליה- במסע רגלי של 40 שנה, נקפוץ קדימה בזמן ובמרחב לקירות המדברים של מצרים העתיקה. בסביבות 3000 לפני הספירה, המצרים פיתחו את הפפירוס- הגרסה הקדומה ביותר של הנייר. הם חתכו את גבעולי צמח הגומא לרצועות, סידרו אותן בשתי וערב ולחצו אותן יחד למשטח חלק.
רגע, אבל מה ההבדל בין זה לבין הירוגליפים (כתב החרטומים)? ההירוגליפים היו שיטת הכתיבה הרשמית שנחצבה על מקדשים. הציורים על הפפירוס, לעומת זאת, היו האיורים שליוו את הטקסטים. תדמיינו ספר קומיקס עתיק. במקביל, המצרים ציירו על קירות קברים ומקדשים, אותם הכינו עם שכבת טיח חלקה. הם אפילו פיתחו פיגמנטים מדהימים כמו "כחול מצרי", הצבע הסינתטי הראשון בהיסטוריה!

במקביל, החל גם שימוש בעור במשטח לכתיבה וציור, ושימש בייחוד למסמכים חשובים ומגילות נדירות- מהסיבה הפשוטה שפפירוס היה זול יותר!

אבל זה לא נגמר כאן- יוון ורומא- אמנות תחת לחץ של זמן – היוונים והרומאים שכללו את טכניקת הפרסקו- ציור על קירות. זה היה תהליך מורכב: הם מרחו שכבת טיח גסה, ציירו עליה סקיצה באדום, ואז הוסיפו שכבת טיח עליונה וחלקה שעליה ציירו כל עוד היא הייתה לחה. זה דרש מהירות מטורפת, והוליד את המושג "giornata| העבודה שאמן יכול להספיק ביום אחד, לפני שהטיח מתייבש. תחשבו על הלחץ!

יצירת פרסקו מהבית של Julia Felix , פומפיי, שנת 63-79

חבר'ה, אתם פה? לא סיימנו. הפוקוס עובר עכשיו צפונה.

קלף ועור במקום פפירוס: באירופה, הפפירוס הוחלף בקלף (Parchment) שהוכן מעורות של כבשים ועזים. התהליך היה ארוך ומייגע- ניקוי, מתיחה וגירוד- אבל התוצאה הייתה משטח עמיד ואיכותי להפליא, שעליו נכתבו ואוירו כתבי היד המפוארים של התקופה.

פאנלים של עץ: במקביל, ציור על פאנלים של עץ הפך לסטנדרט. אבל זה לא היה פשוט כמו לקחת קרש ולצייר. ההכנה הייתה אמנות בפני עצמה: ציפוי הפאנל בדבק, כיסוי בבד פשתן, מריחת שכבות של ג'סו (תערובת גבס ודבק), וליטוש אינסופי עד לקבלת משטח חלק כמו משי.

ואז! הנה הוא מגיע, תופים! ברוך הבא, קנבס! מהפכת הרנסנס הגדולה הגיעה במאה ה-15-16, והכל התחיל בעיר אחת- ונציה. הסיבות היו פרקטיות לגמרי: ונציה, עיר נמל לחה, סבלה ממחסור בעצים איכותיים לפאנלים, והלחות גרמה לעץ להתעוות. אבל מה היה לה בשפע? גישה לבדי פשתן מעולים ששימשו למפרשים.

היתרונות של הקנבס היו מיידיים ושינו את המשחק:

• קל משקל ונייד: סוף סוף אפשר היה לגלגל ציור ולהעביר אותו בקלות.
• הגודל כן קובע: אמנים יכלו ליצור ציורים ענקיים בלי לדאוג למשקל.
• עמיד בלחות: מושלם לאקלים של ונציה.
• זול יותר: הפך את האמנות לנגישה יותר.

השילוב של הקנבס עם צבעי השמן החדשים (גם על זה יש לנו מותק של מאמר), היה לא פחות מגאוני, ופתח עולם חדש של אפשרויות לאמנים כמו "טיציאן" ו"רמברנדט".

ובינתיים, בשאר העולם...

כמובן, אירופה היא לא כל הסיפור. בתרבויות אחרות התפתחו מסורות מדהימות משלהן:

סין: שם השתמשו במשי כמשטח ציור יוקרתי כבר מאות שנים לפני הספירה. האמנים היו מלטשים את המשי עם אבן כדי ליצור משטח חלק. מאוחר יותר, עם המצאת הנייר, הוא הפך לחלופה זולה ופופולרית.

יפן: התפתחו מסכי הציור המתקפלים (Byōbu). אלו היו יצירות מופת הנדסיות- שלד עץ קליל מכוסה בנייר מתוח כמו עור של תוף- חזק וקל בו-זמנית. בנוסף- ציירו על פרטי אומנות.

האימפריה הביזנטית: בציורי האיקונות שלהם, האמנים עבדו הפוך מהמערב. במקום להתחיל מבהיר ולבנות צללים, הם התחילו משכבת בסיס כהה ובנו את הגוונים הבהירים יותר שכבה אחר שכבה.

העידן המודרני- הקנבס לכולם

המהפכה התעשייתית הפכה את הקנבס לנחלת הכלל. המצאת מנפטת הכותנה במאה ה-19 הפכה את הכותנה לחומר גלם זול וזמין, וקנבס הכותנה הפך לחלופה פופולרית לפשתן היקר. אמנים כמו ואן גוך, מונה ודגא כבר השתמשו בו.

היום, הטכנולוגיה ממשיכה להתפתח עם קנבסים סינתטיים, טכניקות הדפסה דיגיטלית ואפילו שימוש בקנבס באמנות רחוב.

מנפטת כותנה

סיכום קטן

המסע של משטחי הציור הוא עדות לרוח היצירתית האנושית. מקירות המערות, דרך הפפירוס המצרי, עבודת הנמלים על פאנלי עץ, ועד להמצאה הגאונית של הקנבס בוונציה- כל שלב היה פתרון יצירתי לצרכים המשתנים של האמנים. יכולים לחשוב על המשטח הבא?

אז בפעם הבאה שתבקרו אצלנו ב"מרכז לאומן" ותחזיקו קנבס ביד, זכרו- אתם מחזיקים פיסת היסטוריה! בואו לגלות את מגוון הקנבסים וציוד האמנות שיש לנו להציע, ולצאת למסע אמנותי משלכם.